זכרונות מתקופת השואה

חוה עציוני-הלוי

פעמים רבות הציעו לי לכתוב ספר על החוויות שלי בתקופת השואה. בין המציעים: בני משפחה, חברות, ונשים ואנשים יקרים שבאו להאזין להרצאות על הספרים שלי. כי דור הולך ודור בא, ולכן, כך אמרו, בקרוב לא ישאר איש שיוכל לספר את הסיפור.

אבל, מה לעשות, שלא יושב בתוכי ספר על הנושא. בחלקו מפני שקשה לי לכתוב עליו. בחלקו מפני שפשוט... איך אומרים בעברית נמלצת, לא בא לי. 

מצאתי את הזהות שלי כיהודיה בתקופה מוקדמת יותר, לפני אלפי שנים, בתקופת היווצרותה של היהדות, היא תקופת התנ"ך. ואני משקיעה את מרצי בכתיבת רומנים תנ"כיים שבאמצעותם אני מנסה להחיות את התקופה, ולהנגיש אותה לקוראות ולקוראים בני ימינו, במיוחד מתוך הזדהות עם הנשים שבו.

בכל זאת, החלטתי לא לפטור את עצמי בלא כלום. לפני כמה חודשים ביקרתי באחד המקומות שבהם שהיתי בתקופת מלחמת העולם, עיירה ושמה ENEGO אשר באיטליה. הביקור היווה מפגש מרגש עם החוויות שלי מזמן שהותי שם, והחיה בי זכרונות רדומים למחצה.

בעקבות הביקור, ולכבוד כל היקרים והיקרות שהציעו לי לכתוב על הנושא, ולאחרים שאולי יתעניינו, אני כותבת את השורות האלו. 

ילדות מוקדמת באוסטריה

 נולדתי בוינה בירת אוסטריה ב- 21.03.1934 בשם EVI HOROWITZ ובעברית, חוה הורוביץ, לאמי אירנה אסתר בת יהודית וחיים פודלס, ולאבי שלמה בן חוה גולדברג (שעל שמה נקראתי), ויהודה הורוביץ.

הוריי באו מגליציה שבפולין (שאז הייתה תחת שלטון אוסטרי) לוינה במלחמת העולם הראשונה. אבי היה ציוני, וזמן קצר לאחר שנולדתי, רצה לעלות לארץ ישראל. אבל סבתי, יהודית, חלתה בדלקת פרקים שהלכה והחמירה, ולא יכולנו להשאיר אותה, עד שנפטרה בשנת 1938 ואז כבר היה מאוחר מדי.

במרץ 1938 כבשה גרמניה הנאצית את אוסטריה, היטלר התקבל בתרועות שמחה, ואוסטריה חברה לגרמניה הנאצית ולמשטרה. כתשעה חודשים לאחר מכן, במה שידוע לשמצה כליל הבדולח, בנובמבר 1938, נשלח אבי (יחד עם גברים יהודים רבים) למחנה הריכוז DACHAU, שם שרד בתנאי קור ורעב קשים במשך כארבעה חודשים.

בינתיים גרשו הנאצים את אמי ואותי מביתנו, ונאלצנו למצוא מחסה בביתה של קרובת משפחה שאותה, משום מה, לא גרשו. 

באותה עת עוד לא נולד במוחם המעוות של הנאצים רעיון "הפיתרון הסופי," והם ביקשו להיפטר מן היהודים. בהתאם למדיניות זו, הסכימו הנאצים לשחרר את אסירי דָכָאוּ, וביניהם אבי, אם תהיה להם אפשרות להגר לארץ אחרת.

אך רק ארצות מעטות היו מוכנות לקבלם ולהעניק להם מפלט מן המוות העומד בפתח. גם הבריטים, ששלטו אז בארץ ישראל, איפשרו רק למתי מעט של פליטים להיכנס ארצה.

אמי, אישה רבת תושיה, שלה אני חבה את הישרדותי בחיים, הצליחה לשחרר את אבי מדָכָאוּ בכך שהציגה בפני הנאצים (בדמות הGESTAPO-) ויזה מזויפת ל-MONACO.

ברגע שאבי שוחרר, עזבנו את אוסטריה. והנה הדרכון שהנפיקו לנו השלטונות הנאציים:

 סבא שלי מצד אמי, חיים, ודודי יוּנֶק, בנו, נמלטו מאוסטריה ללא דרכון וויזה, אך נתפסו. הם נשלחו למחנה ריכוז בהרי ה-PYRENEES המפרדידים בין ספרד לצרפת. שם מת סבי מהתקף לב, ולאחר מותו הצליח דודי להימלט, והגיע בסופו של דבר לארה"ב.

שתי אחיות של אבי וחלק מבני משפחותיהם, שלא הצליחו למצוא דרך להימלט, נותרו מאחור. אחרי המלחמה לא שמענו מהם עוד, ובצער עמוק הגענו למסקנה שניספו בשואה.

אמי, אבי ואני, עברנו את הגבול מאוסטריה לאיטליה ברכבת. מאחר שהויזה למוֹנָקוֹ לא הייתה תקיפה, החליטו הוריי לא להסתכן בכך שהזיוף יתגלה בכניסה לשם, ונישלח בחזרה לאוסטריה. במקום זה, ירדנו מן הרכבת באיטליה, שם נשארנו תקועים במשך כל תקופת המלחמה, עד שנת 1945.

ניסיון כושל להגיע לארץ ישראל

בשנה הראשונה לבואנו לאיטליה, שהינו במילאנו, שם ניסינו לקבל "סרטיפיקאט," הלוא היא אשרת כניסה בריטית לפלשתינה-ארץ ישראל, ללא הצלחה. לנוכח כישלון זה, הצטרפנו לקבוצה של יהודים שהחליטו לעלות לארץ ישראל באופן בלתי חוקי.

עלינו על ספינה קטנה, ישנה ורעועה שהביאה אותנו ל-BNGHAZI, שבלוב אשר באפריקה, יחד עם עוד כ-300 פליטים יהודיים. שם זיכו אותנו יהודי המקום בהכנסת אורחים בלתי נשכחת בבתיהם ובלבם. 

התוכנית הייתה לחצות את הגבול בין לוב למצרים ומשם להמשיך בדרך היבשה לארץ ישראל.

אבל לוב הייתה תחת שלטון איטלקי. באותו זמן כבר השתוללה מלחמת העולם השנייה. ואז הצטרפה איטליה, שהייתה תחת שלטונו הפשיסטי של BENITO MUSSOLINI למלחמה בצד הגרמני, והגבול למצרים נסגר. השלטונות האיטלקיים עצרו אותנו. תחילה שיכנו אותנו בקסרקטין של הצבא האיטלקי, ואחר כך במחנה של צריפים במדבר.

כעבור כמה חודשים החזירו אותנו לאיטליה על גבי ספינה, יחד עם כל "קבוצת בֶּנגָאזִי". 

 במאסר ובמחנה ריכוז

הגענו לעיר NAPOLI ב -29 באוגוסט 1940. "בילינו" שלושה שבועות בבית כלא איטלקי. שם קיבלנו רק מעט אוכל תפל, היינו על סף הרעב, וכל משאת נפשי הייתה לאכול תפוח אדמה מבושל, שלא יכולתי להשיג.

משם הועברנו למחנה ריכוז בשם FERRAMONTI, בדרום איטליה, שם שיכנו אותנו בצריפים. לא היה זה מחנה השמדה, והמנהל האיטלקי נטה לנו חסד. אני זוכרת שהירשו לנו לערוך "סדר" שיתופי, שבו שאלתי אני את הקושיות. 

שם גם הורשו היהודים האסורים להקים מעין בית ספר מאולתר, שבו למדתי את מה שניתן, בתנאים הקיימים.

אבל האוכל היה מועט, ואמי הייתה מטגנת לביבות, אותן מכר אבי לאנשים שהפרוטה הייתה מצויה בכיסם, ובכסף קנינו אוכל נוסף לזה שניתן לנו.

במאסר "חופשי"

ב -17 בספטמבר 1941, נשלחנו מן המחנה, והועברנו לצפון-מזרח איטליה, תחילה לעיירה בשם NOVENTA VICENTINA וב- 1 בדצמבר 1942, הועברנו לעיירה אחרת בשם ENEGO, שתיהן במחוז VICENZA והאחרונה בהרי האלפים.

בשני המקומות היינו במעין מאסר "חופשי," או באיטלקית, CONFINE LIBERO. 

פירוש הדבר הוא, כי לא הורשינו לעזוב את המקום, ונדרשנו להתייצב במשטרה לעתים מזומנות, כמדומני פעם בשבוע. הוריי לא הורשו לעבוד לפרנסתם, אבל קיבלנו תמיכה מזערית מהממשלה, שהספיקו רק בקושי למחיה.

לא הורשיתי לבקר בבית ספר. הוריי חסכו אוכל מפיהם ושכרו לי מורה פרטית, שלימדה אותי קרוא וכתוב באיטלקית. את השפה המדוברת למדתי בעצמי. אינני זוכרת כמה שיעורים קיבלתי מן המורה, אבל הם הספיקו כדי שאדע לקרוא ולכתוב באיטלקית ככול הנדרש בגיל הזה.

אמי-מורתי לימדה אותי לכתוב בגרמנית. אבי-מורי לימד אותי את סיפורי התנ"ך, ובזכרוני ניטע במיוחד הסיפור על דוד הצעיר שנרדף על ידי שאול ונחבא מפניו במערה, אך לבסוף יכול לו. אינני זוכרת אם למדתי חשבון.

בנוֹבֶנטָה גרנו בחדר שכור בבית פרטי של משפחה איטלקית. באֵנֵגוֹ התגוררנו בבניין גדול שהיה מלון אשר השכיר חדרים לטווח ארוך. 

בשני המקומות סידורי הניקיון היו פרימיטיביים. התרחצנו בקערת רחצה לתוכה שפכנו מים מכד. השירותים היו מרוחקים. 

אני זוכרת שהתעמולה שפיארה את השליט, BENITO MUSSOLINI הייתה חזקה ורועשת. נראה שהמלך, VITTORIO EMANUELE, שכן בצלו והיה חלש.

האיטלקים המקומיים היו נחמדים אלינו. נאמר לנו שהיטלר דרש ממוסוליני שיעביר לידיו את הפליטים היהודיים שבאו מגרמניה ומאוסטריה, כדי לשולחם למחנות המוות, אך הלה סירב. לעומת זאת, נודע לי אחר כך כי 8,000 יהודים איטלקים כן נשלחו למותם, ואינני יודעת איך שתי העובדות האלו מתיישבות זו עם זו.

האוכל היה במשורה. לא רעבנו, אבל פריטים כמו ביצים וחמאה היו בכמות מזערית ובקיצוב. גם לחם כמעט לא היה. האוכל העיקרי שאני זוכרת, היו POLENTA (קמח תירס) ושעועית.

זיכרונות ילדות מאֵנֵגוֹ כוללים החלקה על מיגלשה שעל השלג, על הכביש הראשי המשתפל ליד הכיכר המרכזית. בביקורי המרגש במקום, לפני מספר חודשים, ניעור בי זיכרון זה ביתר שאת. זכרתי גם את הנוף היפה להפליא שנראה מאֵנֵגוֹ, והוא היה יפה עכשיו לא פחות מאשר היה אז.

ויותר מכול התרגשתי בביקורי, כאשר התברר לי כי המשטרה המקומית באֵנֵגוֹ מחזיקה רישום על כל תולדות חיי ותולדות חיי הורי, עד בואנו למקום זה. אולם לא יכולנו להישאר שם.

הבריחה דרומה

בשנת 1943, מוסוליני הודח, ומשמטרו הוחלף במשטר שהיה אוהד לבנות הברית. בתגובה, פלשו הגרמנים הנאצים לצפון איטליה. לכן, ברחנו מן המקום. ברשומות של המשטרה המקומית נרשם שעזבנו ב- 17 בספטמבר 1943, בלי רשות, ובלא להשאיר עקבות.

יחד עם כשלושים יהודים אחרים שכרנו משאית, בה נסענו לחוף המזרחי של איטליה, לעיירה שאת שמה אינני זוכרת. שם שכרנו סירת מנוע, שבחשכת הלילה הובילה אותנו דרומה.

אני זוכרת שאמרו לנו לשבת כפופים, כדי שלא יגלו אותנו, ואת הפחד שלי, פן בכל זאת יעלו על עקבותינו. הדבר לא קרה.

אינני זוכרת איפה ירדנו מהסירה, אבל אני זוכרת שאחרי כן נסענו ברכבת כברת דרך נוספת דרומה. היה זה לאור היום, והרכבת הופצצה בידי בעלות הברית. קפצנו מתוכה והתחבאנו במרחק מה ממנה, ואני עדיין זוכרת את הלמות הלב של הפחד, פן ניהרג מפצצה. הרכבת נפגעה ואנחנו ניצלנו.

איכשהו המשכנו דרומה, עד שהגענו אל אמצע ה"מגף" האיטלקי. שם עצרנו. כי בינתיים תקפו בנות הברית את איטליה מדרום, ודרומה מהמקום שהיינו בו הייתה החזית, בה התנהלו הקרבות בין הגרמנים לבעלות הברית, ולא רצינו להיקלע לאש הצולבת.

המחבוא בהרים

היינו עכשיו במחוז PESCARA, והקבוצה התפזרה למקומות שונים בהרים כדי להסתתר מפני הגרמנים. אנחנו, יחד עם שני זוגות, מצאנו מקלט בכפר קטן בשם LE MACCHIE, שם הסתתרנו.

לא היו לנו אמצעי מחיה. הוריי מכרו את כל מה שהיה להם, כולל מעילים וטבעות נשואין. אמי התחילה לסרוג תיקים לקניות, ואבי מכר אותם בסביבה, תמורת מצרכי מזון. הכומר המקומי, היחיד הבמקום שסיפרנו לו כי אנחנו יהודים, העניק לנו סכומי כסף קטנים לפרקים.

חיילים גרמניים באו מדי פעם לסרוק את האזור ולחפש יהודים, כדי לשלחם למחנות ההשמדה. 

אני זוכרת שפעם הגרמנים גילו משפחה יהודית שגרה לא הרחק מאיתנו ולקחו אותה. אנחנו הסתגרנו בבית, ועודני זוכרת את דפיקות הלב ורעד הפחד בגופי. באותו יום לא גילו אותנו. מן המשפחה שנתפסה, לא שמענו עוד.

כמעט נתפסנו בשלושה חיפושים נוספים, אבל בסדרה של מה שהיו לא פחות מניסים, שרדנו.

שלושה ניסים

הנס הראשון היה, כאשר, באחד מחיפושיהם אחר יהודים, חיילים גרמנים נכנסו לבית בו התגוררנו יחד עם שני הזוגות היהודיים האחרים. אבי בדיוק סיים להתפלל שחרית, והסידור והתפילין היו עדיין מונחים על השולחן. החיילים הגרמנים לא שמו לב לכך, או שלא ידעו במה מדובר, ועזבו.

הנס השני קרה, כאשר נודע לנו מראש שהגרמנים באים, ומחפשים במיוחד גברים יהודיים. אבי, יחד עם שני הגברים האחרים שבבית, ברח אל מעבה של יער במרחק מה משם. חולייה של חיילים גרמניים גילו אותם.

והנה ראה זה פלא, אבי התיידד עם מפקד החולייה, ובקרבם לבית, נפרד ממנו לשלום, והגרמני נתן לו ולשני הגברים היהודיים האחרים שאתו, ללכת.

הנס השלישי קרה לנו באמצעותי. כדי שלא ידעו שאנחנו יהודים שברחו מאוסטריה, אמרנו לכפריים סביבנו שאנחנו פליטים איטלקים, וכי ברחנו מן ההפצצות בעיר הגדולה. אבל הכפריים כנראה שמעו שאנחנו מדברים בינינו גרמנית. ופעם, כאשר החיילים הגרמנים באו לחפש יהודים, מישהו הלשין עלינו שאנחנו דוברי גרמנית. 

הייתי כבת שמונה, ושיחקתי לבדי לפני הבית, כאשר הופיעו שני חיילים והתחילו לדבר איתי בגרמנית. שוב רעדתי מפחד, כי ידעתי היטב מה צפוי לנו אם יחשדו שאנחנו יהודים. הבנתי בראשי הילדותי שאסור שידעו שאני דוברת גרמנית. לכן על כל שאלה ששאלו בגרמנית, עניתי באיטלקית.

לבסוף, אחד מהם נפנף בידו בזלזול ואמר, "אולי היא מבינה גרמנית, אבל היא לא יודעת לדבר." הם הסתלקו, ובזכות זה (בין השאר) אני פה.

השחרור

כתשעה חודשים לאחר בואנו להסתתר בהרים, שוחררנו בידי בעלות הברית, שבעבורנו היו המשיח בהתגלמותו. החיילים הבריטיים לקחו אותנו דרומה, למקום שנקרא SANTA CROCE, אותו הפכו למחנה פליטים.

נשארנו שם עוד כתשעה חודשים, שבמהלכם למדתי שוב בבית ספר יהודי מאולתר. 

הפליטים היהודיים שבמקום, התחלקו לשניים. אלה שביקשו להגר לארצות הברית וחיכו עד שתתאפשר כניסתם לארץ זו, ואלה שביקשו לעלות ארצה. אנחנו היינו בקבוצה השנייה, וחכינו עד שהבריטים הנפיקו לנו  "סרטיפיקאט", כלומר אשרת כניסה לפלשתינה-א"י, שהייתה תחת שלטונם.

העלייה העצובה ארצה

 כאשר סוף-סוף זכינו בסרטיפיקאט הנחשק, בהיותי בת אחת עשרה, באביב 1945, עלינו על ספינה שהובילה אותנו ארצה, ועגנה בעתלית. 

שם הסתיימו הניסים. 

אבא שלי, שלמה הורוביץ, ששרד את השואה אבל כנראה נחלש מן התלאות, לא שרד את העלייה. הוא נפטר מדלקת קרום המוח יום אחרי בואנו, שהיה היום שלפני ערב פסח.

למחרת הופיעה ידיעה קטנה בעיתון, וכותרתה: "זכה רק לראות את הארץ ולהיקבר בה."

המשך החיים

פה למעשה מסתיים סיפור הזיכרונות שלי מתקופת השואה. למי שמתעניין, הנה סיכום קצר של חיי מאז והלאה.

למזלנו, קרובי משפחה שהתגוררו בחיפה, אספו אותנו אל ביתם. כמובן שלא יכולנו להישאר שם לאורך זמן. אמי הייתה עתה לבדה, ללא אמצעי קיום וללא מקצוע. כך עלה הצורך לשלוח אותי למוסד של עליית הנוער.

בהשפעת אבי שהיה דתי מאד, הייתי ילדה דתיה. על פי בקשתי נשלחתי למוסד דתי, הוא "כפר הנוער הדתי," שליד כפר חסידים. שם התחנכתי שלוש שנים, עד לקיץ של שנת 1948. במשך שלוש השנים האלה, הספקתי להתרחק מן הדת, והפכתי לנערה חילונית.

בינתיים עברה אמי קורס למנהלות של קופת חולים והייתה למנהלת המכבסה ומחסן הבגדים בבית חולים "העמק" שליד עפולה. לאחר שהתארגנה במשרתה החדשה, לקחה אותי אליה, לחדר האחד שהיה לה בשיכון של עובדי בית החולים. לאחר מכן למדתי בבית ספר תיכון לילדי עובדים בעפולה. 

עם סיום ביה"ס התיכון, למדתי סוציולוגיה באוניברסיטה העברית שם סיימתי תואר ראשון. שירתי בצבא, ונישאתי לבעלי הראשון אמתי עציוני, שהחליט להשתקע בארה"ב. בלית ברירה נסעתי אחריו. 

כעבור שמונה שנים נפרדנו, ושבתי ארצה לבדי עם שני בנים קטנים. עם שובי, למדתי לתואר שני ושלישי באוניברסיטת תל-אביב, שם גם הוענק לי הדוקטוראט. שם גם מוניתי למרצה ומרצה בכירה בסוציולוגיה.

אזי הכרתי את אישי הנוכחי, צבי הלוי, שעלה מארה"ב. נולדה לנו בת, וצבי מונה למרצה באוניברסיטת תל אביב. אבל כעבור זמן מה, משרתו עלתה על שרטון, והוא ירד לאוסטרליה, שם קיבל משרה קבועה באוניברסיטה.

 ושוב, באין מנוס, נסעתי בעקבותיו, וקיבלתי משרה בכירה למדי באוניברסיטה הלאומית של אוסטרליה, בעיר הבירה CANBERRA. חשבנו להשתקע שם לצמיתות.  

אז חלה התפנית: החלטנו לשוב ארצה. חזרנו בשנת 1989 ושוב הכינו שורשים כאן. מוניתי לפרופסור במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת בר-אילן. במסגרת עבודתי האקדמית כתבתי ספרים ומאמרים רבים בסוציולוגיה פוליטית הן באנגלית והן בעברית. 

כחלק מתהליך השיבה לישראל, שבנו ליהדות ולדת שאותן נטשתי בצעירותי. תהליך זה גם הביא אותי לגילוי עולם התנ"ך המופלא, ולרצון לקרב אותו לקוראים ולקוראות בני זמננו על ידי כתיבת רומנים המבוססים עליו. 

ואכן, מאז שמוניתי לפרופסור אמריטוס, כלומר, פרשתי מהוראה, אני עוסקת בכתיבת רומנים תנ"כיים.

*

 כיום, אני גרה עם אישי בתל אביב. אני אמא לשלושה ילדים: איתן, אורן ותמר, וסבתא לתשעה נכדות ונכדים. וכדברי הקלישאה, שהיא בכל זאת נכונה: צאצאיי וצאצאיותיי, דורות ההמשך, הם הניצחון הקטן שלי על הנאצים.