hebrew english

        אודות הספרים    טעימות קריאה    כתבו עלינו    אודות חוה    קנו את הספרים    חוה בערב חדש וביו טיוב   

  

    שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ

     חוה עציוני-הלוי


     כִּי-יָפָה היא מְאֹד

1

בחזית ארמון המלך התנשאו שישה עמודים עגולים עבים, הנושאים את גגו. מאחורי השמאלי שבהם עמדו נערה ונער, הגר ושֶׁלַח, והתבוננו בהיחבא באישה המתקרבת. האישה חצתה את הגן שלפני הארמון ורוח חמימה בידרה את שערה, פרשה אותו על פניה והעלימה אותן מעין רואה. שמלתה האפורה הכהה, שנראתה כשמלה המתאימה למסע ארוך, הסתירה את גופה. דומה היה שהאישה כולה אפופת סוד ונושאת עמה מראות וניחוחות ממרחקים עלומים. 

"מי היא?" תהתה הגר. 

"איני יודע את שמה, אבל נאמר לי שזה מקרוב באה מארץ כנען, מולדתי."

הגר סוככה בידה על עיניה, מפני קרני השמש השוקעת מולה. "למה הרחיקה לבוא עד הנה?" 

"הלוא סיפרתי לך שזה כמה שנים יש שם בצורת העושה שמות ביבול האדמה ובעשב השדה. הרעב כבד בארץ כנען," השיב שלח, "וכמו בני משפחתי, היא לבטח באה כדי להינצל ממנו." 

"לא ידעתי שהרעב עודנו נמשך. איך היא הגיעה לארמון פרעה?"

"שמעתי מרננים שלאחרונה אוהב המלך נשים נוכריות. הקצינים השומרים על הגבול ראו אותה והיללו אותה באוזניו, ועל פי פקודתו היא הובאה אליו. אם תישא חן בעיניו ייקח אותה לאישה."

"ואם לא?" 

"לבטח ישלח אותה מעל פניו בבושת פנים."

בינתיים הסיטה האישה את קווצות שערה הסוררות מעל פניה, וקרבה לביתן הסמוך לקצהו השמאלי של הארמון, שבו נהג פרעה לשכן אורחים נכבדים שבאו לבקרו. עתה יכלה הנערה להיטיב לראותה. "ואיך לא תמצא חן בעיניו," לחשה, "והיא האישה היפה ביותר שנבראה אי-פעם?"

ואכן, האישה המלוּוָה בשני קציני צבא ובארבעה עבדים הנושאים את הכבודה שלה, זהרה ביופייה. אפה היה ישר ומעודן ועיניה השחורות הגדולות בלטו בעור פניה הבהיר שכמוהו כשמנת הצפה על פני החלב, עם ריסיהן הארוכים ועפעפיהן המשוכים בפוך ירוק. שערה המתולתל הפזור על כתפיה ועל גבה היה שחור, אך היה בו ברק אדמדם, אשר פיסת בד אדומה סביב ראשה העצימה אותו.

הגר הייתה בת ארבע-עשרה שנים בלבד אך ניחנה בחוכמת הלב, והבחינה שעם כל יופייה של האישה, משהו אינו כשורה בהבעת פניה. אולי הייתה זו ארשת של בושה, ואולי הביעו פניה חרדה מפני הבאות – מפני הפגישה עם המלך העומד לחרוץ את גורלה. הנערה נמלאה חמלה עליה. "האומנם משתוקקת היא להילקח אל פרעה?" לחשה. "או שהיא שבוית חרב ומובאת אליו נגד רצונה? ואולי היא חרדה פן לא תישא חן בעיניו?"

"היא לא גילתה לי את צפונות לבה," התלוצץ הנער, אף הוא בלחישה. "אני יודע רק שלפרעה כוח עצום ורב, והוא עושה ככל העולה על רוחו בנשים שהוא נתקל בהן, וכך יעשה גם בה."

באותו רגע נפתחו דלתות הביתן לרווחה, והאישה ומלוויה נבלעו בתוכו. 

"למה אתה יודע הכול, ולי איש אינו מספר דבר?" התלוננה הגר.

לשלח בן יובל היו שיער שחור ועיניים שצבען בין חום כהה לירוק בוהק. עורו היה שחום אך בהיר מזה של אנשי מצרים שראתה סביבה. הוא היה לבוש אזור חלציים בלבד, ופלג גופו העליון היה חשוף, ובעודו מביט בה, זקף את כתפיו הרחבות שזורות השרירים, ושלח את ידו אל סנטרו שזיפי זקן שחורים קצרים נובטים עליו. "אני בן שבע-עשרה שנים וגבר, ואת עודך ילדה."

הגר, שלאחרונה החלה לשמוע את קול האישה המתעוררת בקרבה, הרימה את מבטה מגופו אל עיניו. "כבר אינני ילדה," מחתה. 

בעיני שלח הבזיק ניצוץ שהתקשתה להבין. "האומנם?" תהה, ומבטו כמו חפר בעיניה שצבען כחול עמוק, כצבע הרקיע המאפיל עם שקיעת החמה. בטרם פנתה מעליו, דימה לראות בהן הבטחה, ואותה נצר בלבו עוד שנים רבות.

הנערה והנער מיהרו לשוב לעבודתם – היא לטחון קמח לאפיית הלחם בעבור שוכני הארמון, והוא לשאוב מים מן הבאר בעבור אותם אנשים – לפני שהממונים עליהם ישימו לב שנעדרו ממלאכתם. זמן-מה ישבה הגר לפני הרחיים באפס מעשה, שקועה במחשבות על שלח – תוהה מה פשר הניצוץ שראתה בעיניו ומה צופן להם העתיד – ואז שבה לשקוד על מלאכתה. 

הגר שפכה את גרגרי החיטה על אבן הרחיים התחתונה, וכתשה אותם לקמח באבן הרחיים העליונה, ומחשבתה נדדה וחזרה אל האישה ההיא. בעודה טוחנת, הוסיפה לתהות עליה ועל מה שיעלה בחלקה בארמון פרעה, הרחק מארצה וממולדתה ומבית אביה. 


2

"הגר!" האישה המופקדת על השפחות בארמון רכנה עליה ואמרה, "קומי ובואי לעזור בהגשת ארוחת הערב בביתן."

מאחורי הארמון, סמוך לחומתו האחורית, עמד מבנה קטן בנוי לבנים, ובו חדרים למגורי העבדים והשפחות. באחד מהם לנו כעשרים מהן, וביניהן הגר. כמו האחרות, שכבה גם היא על שמיכת צמר שהייתה פרושה על הרצפה. החדר היה רועש ועמד בו ריח של גופים לא רחוצים, אך היא הייתה רגילה לרעש ולריח, ולא שמה לבה אליהם, והייתה שקועה בשינה עמוקה שבאה בעקבות עמל היום.

עכשיו טלטלה האישה קלות את כתפה, ואמרה בקול רם יותר, "מהרי, הגר, את דרושה שם."

"למה אני?" מלמלה הנערה, עטופה בחבלי שינה.

האישה אשר על השפחות נטתה חסד להגר, הצעירה ממנה בשנים רבות; ובהיותה יתומה, ביקשה להיות לה כאם. אבל נגד רצונה, נאלצה להכביד עליה. "אני יודעת שאת תשושה מעבודתך, והייתי עושה את המלאכה בעצמי. אבל פרעה ציווה שהאוכל יוגש לביתן האורחים על ידי נערות צעירות ונאות מראה." 

הגר הייתה בתה של שפחה. רסיסי שמועות ושברירי רכילויות התהלכו על כך שאמהּ הרתה לפרעה מלך מצרים הקודם. אותו פרעה מת לפני כעשר שנים, לאחר שחתנו התאב למלוכה, קשר עליו קשר להסיר אותו מדרכו, והוא ובעלי בריתו שלחו את אנשיהם בסתר לרצוח אותו נפש. 

אמה של הגר התקשתה ללדת, ונפשה יצאה ברגע שבו יצאה בתה אל אוויר העולם. לפני מותה, הספיקה עוד לנקוב בשמה, הגר, והשם דבק בה.

שפחה אחרת, שילדה כחודשיים לפני כן, הייתה לה למינקת עד שאזל החלב משדיה. אזי עברה התינוקת מיולדת ליולדת, משד לשד, ושתתה חלב של חסד עד שנגמלה. ידיים זרות אך חומלות הנחו את צעדיה הראשונים, וחיוכים אפפו אותה, חיוכים של שפחות רחומות, שפחות שהרבו ללהג ומהן למדה לדבר. 

זו אשר על השפחות, אישה באה בימים, זכרה שפרעה הקודם היה בעל עיניים כחולות, שכמוהן כמעט לא נראו בכל ארץ מצרים. על כן לא היה לה ספק שהגר ירשה את עיניה הכחולות ממנו. אך אף שהייתה משוכנעת שהנערה הנה בת מלך, לא היה דבר שיכלה לעשות כדי לשחרר אותה מעבדותה.

שלח לא ראה מעודו את המלך הקודם. ועם זאת חשב כי עיניים כחולות ורבות הבעה כשל הגר, הנדירות ביופיין ונדירות בארץ מצרים, מעידות על היותה בת מלך. אך גם הוא לא יכול לעשות דבר כדי לרומם את מעמדה.

והגר עצמה חשבה שאף אם המלך הקודם הוא זה שגרם לאמה להרות, אין מוצאה מקנה לה כל יתרון. איש לא יכול לאשר או להזים את הרינונים ששמעה, ועם חלוף העתים הם שככו ושקעו בנבכי הזיכרון והזמן. 

היא רק ידעה כי למרות היותה שפחה, ועל אף שעליה לעמול מעלות השחר עד רדת הערב, שפר עליה גורלה. שכן היא עובדת בתחום ארמון המלך, ואין היא נאלצת לעמול בעבודה קשה שבעתיים בשדותיו, ללא בגדים לגופה כשהשמש קופחת על ראשה, כעבדים ושפחות רבים אחרים. עתה לא העזה לסרב לפקודת הממונה עליה, פן עבודת פרך זו תוטל עליה כעונש. על כן, למרות עייפותה קמה כפי שצוותה, פשטה את הכותונת המטונפת שבה עבדה ביום וישנה בה בלילה, וצבעה המקורי נעלם מתחת לכתמים שעליה. במקומה לבשה את הכותונת הבהירה הנקייה, שהאישה הושיטה לה. 

הגר נחפזה למטבח הגדול של הארמון. על השולחן שבקצהו חיכה לה מגש מלא אוכל. הוא היה גדול וכבד, והיא התקשתה להרימו. שר הטבחים שעמד שם, הרעים עליה בקולו, "מהרי, או שהאוכל יתקרר!"

במאמץ הצליחה הגר להרים את המגש, והצטרפה לטור של שלוש שפחות אחרות שגם הן נשאו מגשים מלאים אוכל ומשקה. כאשר נתן שר הטבחים את האות, צעדו כולן בזו אחר זו אל הביתן. 

*

החדר שאליו הצטוו השפחות להביא את האוכל היה החדר הקדמי של הביתן. בחדר זה נהג המלך לקבל את פני אורחיו ולסעוד עמם, והוא היה מרוהט בהידור. מתוך גומחות גדולות שבקירות הלבנים השקיפו עיניהם הבולטות של עשרות פסלי אלים צבעוניים. במרכז החדר עמד שולחן נמוך, מרובע, שגולף מעץ שיטים מהוקצע. השולחן היה מוקף במיטות שן ועליהן מצעים רכים, מכוסים בבד פשתן חום, רך. הרצפה רופדה בשטיחים עבים יקרי ערך, שהבליעו כל רעש מבחוץ. 

פרעה הסב על אחת המיטות, ולידו אשת המסתורין שראתה הגר מקודם. הגר הניחה את המגש שנשאה על השולחן, קדה ויחד עם השפחות האחרות ערכה את המאכלים והמשקה לפניהם. היא לא הרבתה לראות את המלך מקרוב, ובטרם יצאה מעליו עם שאר השפחות, הספיקה להציץ בו. היה זה איש צנום, מגולח למשעי, בעל עור פנים כהה וצבע עיניו כצבע פניו. בהיותו בתוך החדר לא חבש המלך כיסוי לראשו, ושערו החום והשיבה שכבר זרקה בצדעיו בלטו לעין. 

 מתחת לריסיה הבחינה הגר גם במבטים התאבים שהמלך נועץ באישה שלידו, מבטים שכמוהם ראתה עבדים ושפחות שולחים זה בזה לפני שהיו נעלמים באחת הפינות החשוכות שבאזור הארמון. והגר ידעה שהוא לא ישלח את האישה מעל פניו ריקם.

לאחר שיצאה מן הביתן, ראתה את שלח, עומד ומחכה לה לפני בית העבדים והשפחות. "מדוע עוד לא שכבת לישון?" שאלה אותו.

"דאגתי לך," השיב וגבותיו קמוטות מעל לעיניו שהדאגה נשקפת מהן. "נאמר לי שנשלחת לשרת את המלך, ולעולם אין לדעת מה יעולל."

הגר צחקה. "האישה שבאה היום ישבה לידו וכל מעייניו היו נתונים לה. הוא אף לא שת לבו לכך שאני ושאר השפחות נכנסנו לחדר."

"וטוב שכך," אמר שלח בהקלה. 

"אין ספק שפרעה ייקח אותה לאישה," הביעה הגר את דעתה. "לאחת מנשיו," תיקנה את עצמה. "אך האם ייקח אותה לאשתו הראשית? האם ידיח את זו שבראש נשיו ממעמדה הרם וירומם את האישה הזרה במקומה?"

"הוא יעשה את הטוב בעיניו, ואין זה מטריד אותי. רק רציתי להיות בטוח כי שלום לך." שלח הביט בה עת ארוכה וגבותיו התקמטו שוב בדאגה. "בשערך השחור והחלק, בעיני אבן הספיר שלך, בעורך הצח, את יפת מראה לא פחות ממנה. יופייה זוהר יותר, אבל יופייך חודר עמוק ללב," הביע את רחשי לבו. "אני מקווה שגם להבא לא ישית פרעה את לבו אלייך," הוסיף ורעד בקולו. חיוך התודה שניצת בעיניה של הגר היה גמולו.

הם פנו לחדריהם. לאחר ששכבה שוב במקומה על השמיכה, פשטה תחושת חמימות בלבה של הגר. היא לא הרבתה להתרועע עם העבדים והשפחות האחרים, אך ידעה שאינה בודדה; כי שפר חלקה גם בכך ששֶלח קרוב אליה ודואג לשלומה, והיא – לשלומו. 

היה ברור לה שכדברי שלח, פרעה הנו שליט בעל כוח לחרוץ חיים ומוות על כל אדם בממלכתו, כגדול כקטון, וכי כל הנשים בארמון כמו גם בממלכה כולה, נתונות לחסדו. ואם ירצה בה, לא יהיה דבר שהיא או שלח יוכלו לעשות כדי למנוע אותה ממנו. היא נגעלה מעצם הרעיון שתיאלץ לשכב במיטתו של האיש המזדקן, דק הגו הזה. אבל בניגוד לדברי שלח לא חשבה שהיא יפה דיה למשוך את תשומת לבו. כך גם תגיד לאהובה, החליטה, ומחשבה זו הרגיעה אותה והיא שקעה בשנת עמלים עמוקה.